​

ההליכה בבוקר היום השני הייתה קלה ונוחה. צעדנו בתוך יער ירוק, השמש הבליחה מידי פעם מבין ענפי העצים. מזג האוויר היה חמים, פלגי מים זרמו משני צידי השביל כך שבכל רגע ניתן לעצור ולשתות מים טבעיים וטהורים. אין צורך להגיש לשירה עזרה פיסית, בהליכה אני משמש כמקל משען מייצב, ולעיתים אנו משלבים ידיים תוך כדי צעידה. בנוסף אני משמש כמבקר תרבות, מקשיב לדקלומיה של שירה, ומהנהן בקול רם מידי פעם, כשאני שומע מילה או פתגם מעניין שמוצאים חן בעיניי. לעיתים עוצרים להצטלם יחד, אני תומך בירידה מהסלע, מעניק חיבוק מקרי, ונשיקה נוספת.

"די להתנשק," צעק יוני, שנמצא כארבעים מטר לפנים, והתיישב למנוחה ליד לילך ותומר, "אולי תגיעו כבר?"

שירה ואני התקרבנו לעברם, והנחנו את התרמילים בצד.

"עצירה זה טוב," אמרה שירה.

"עדיף לא להתעכב כאן יותר מידי," הוסיף יוני, "אנחנו חייבים להגיע היום לפסגה, זה המקום היחיד שבו אפשר למקם את האוהלים."

"ויש עוד הרבה הליכה," ציין תומר, "אולי נגביר קצת את הקצב?"

"האמת שקצת קשה לי," ענתה שירה, "אפשר קצת לנוח?"

"אני מציע שאתם תתקדמו, ואנחנו נתהלך בקצב שלנו," הוספתי, "השביל ברור, מזג האוויר נפלא וניפגש למעלה."

"אתה בטוח שאתה יודע את הדרך?" שאלה שירה.

"קצת קרדיט, מה זה בשבילי? קטן עליי," אמרתי.

"כן, שכחתי, הרי היית ביחידה מובחרת, ומלאת מסתורין,"

הוסיפה שירה בטון חביב.

"נכון ואני לא יכול לספר הכול, כי אם אגלה לך אצטרך..."

"להרוג אותך," השלימה לילך, "מכירים את המשפט."

"התכוונתי שאם אספר אז אצטרך להתחתן אתך," הבטתי בשירה.

"מה?" צווחו שירה ולילך.

"אתם לא מכירים חודש," הוסיפה לילך.

"סתם, סתם, נו, נפלט לי," אמרתי במבוכה.

"תומר, מה אתה אומר? הבחור נהיה רומנטי," צחקק יוני, "אולי אנחנו נמשיך, והם כבר יגיעו אחר כך? רון, אתם תסתדרו?"

"כן," עניתי, "אם תראו משהו מיוחד בדרך אז תחכו לנו."

"טוב, אז אנחנו מחכים לכם למעלה," אמר תומר ושלושתם המשיכו בהליכה.

​

לאחר שהתפצלנו מהחברים, התקדמנו שירה ואני בקצב איטי. לאחר כשלוש שעות של הליכה במעלה ההר, החל מזג האוויר להשתנות. תחילה טפטף גשם קל, שהרטיב קלות את שערותינו ולא הפריע לנו, אך ככל שהעפלנו לעבר פסגת ההר, ההליכה הפכה קשה ומסוכנת. טפטופי הגשם הפסיקו להיות נעימים, וויתרנו על דקלומי השירה, לא היו יותר עצירות התפעלות מהנוף, וויתרנו על צילומים משותפים. התרכזנו רק בהליכה, ותנאי מזג האוויר הפכו קשים מרגע לרגע. הגשם התחלף בפתיתי שלג דוקרניים, שטפחו על פנינו, האצבעות כמעט קפאו ובקושי הצלחנו להזיז אותן.

 

אחזתי בשירה בכל הכוח, ולא הרפיתי מהאחיזה בידה. בקושי דיברנו. מידי כמה רגעים שירה הרימה במעט את עיניה מהקרקע והסתכלה עליי. מבטה היה שבור, וניכר שהשקיעה מאמץ רב בכל צעד.

"אני לא יכולה להמשיך יותר," אמרה, ונעמדה במקום.

"הדרך לא ארוכה," ניסיתי לעודד.

"אני כבר לא יכולה," הוסיפה שירה תוך כדי התנשמות מהירה, "אתה חייב להמשיך הלאה."

"תביאי את היד, ממשיכים," אמרתי בהחלטיות.

"רון, די בבקשה," אמרה שירה, והתיישבה על סלע בצד הדרך.

התיישבתי מולה והרמתי את ראשה.

"אני לא משאיר אותך פה, זה לא סרט הוליוודי שאני הולך וחוזר עם משלחת," צרחתי בקול שבור, "חייבים להמשיך," הרמתי את ידי הקפואה וניסיתי ללטף קלות את שערה, הבטתי בעיניה וניסיתי לחפש בתוכן את הניצוץ.

"עוד לא סיימנו את תפקידנו בעולם, יש לנו תכנונים משותפים, נכון?" שאלתי ולא חיכיתי לתשובה, "קומי בבקשה, תשירי שיר טוב בלב, ובואי נמשיך." התרוממתי ומשכתי אותה.

​

עד לפני שעתיים הרגשתי בטוח כל כך כמתהלך על פסגת העולם, ופתאום אני חסר אונים מול איתני הטבע. איך זה שהכול משתנה כל כך מהר? ונדמה לי ששמעתי את שירה ממלמלת משהו.

"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדני אחד..." הבטתי בה מופתע, והיא הנהנה בראשה וסימנה לי בתנועת יד איטית להצטרף לתפילה, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד," אמרנו יחד, והמשכנו ללכת.

 

***

​

אזור הלינה נגלה לפנינו מתוך ערפל של עננים. "עוד מאמץ קטן," קראתי בשמחה, "הגענו למחנה.”

בכוחות אחרונים הצלחנו להתקדם במעלה השביל, ולצעוד לעבר משטח הסלעים הישר, שהיה מוגן מהרוחות סביב. השלג המשיך לרדת, אך עוצמתו נחלשה. מצאתי היכן למקם את האוהל, הסתכלתי סביב וחיפשתי את האוהל של החברים, אך לא הצלחתי לראותו.

"אנו רק צריכים לפרוש את האוהל ולהיכנס פנימה, הוא כבר יגן עלינו,” עודדתי את שירה.

ידיי היו קפואות, בקושי הצלחתי להזיז את האצבעות ולהוציא את האוהל מהתרמיל. במאמץ רב נעזרתי בשיניי, הצלחתי לפתוח את הרוכסן, ופרשתי את האוהל. ברגע שהצלחנו לייצב את האוהל, נכנסנו לתוכו והשמענו יחד אנחת רווחה. הבטנו האחד בשנייה, כששנינו מוגנים מהשלג הטורדני, והתחבקנו חיבוק חזק. שירה הביטה בי, וכמו לאחר שחרור אנחת הקלה הרשתה לעצמה להתבדח, ”מתים מזה, שתדע שאפשר למות במצבים כאלה," צחקנו יחד.

”לצערנו היו לא מעט מקרים, אבל הכל בשליטה כרגע," ניסיתי להוריד את סף המתח והלחץ שהיינו בו. הוצאתי את הגזייה מהתיק, והתחלתי לחמם את המים. האדים התפשטו בחלל האוהל הקטן, וניתן לחוש בחמימות קלה בתוך האוהל. הרגשנו שאנו נמצאים בתוך בועה. מזג האוויר שבחוץ כבר לא היווה מטרד, גם הברקים והרעמים היו כבר פחות מפחידים.

"בואי נחליף בגדים נכין אורז ומרק, נתחמם ונתכרבל בשק השינה," אמרתי, וסידרתי בראשי את המשך הערב. שנינו התמתחנו בהקלה, ונדמה שהצבע חזר לפנינו.

"מה עם החברים?" הזדקפה פתאום שירה ושאלה.

"מה? אה... אולי הם פה ואני לא רואה," מלמלתי חזרה.

מספר שניות של שקט מתוח עברו בתוך חלל האוהל.

"אולי הם לא הגיעו?" שאלתי.

"לא יודעת," ענתה שירה.

"אולי הם הלכו בדרך אחרת? או שנתקעו באמצע?" שאלתי

בחשש.

לאחר מספר רגעים של שקט, בלי שנאמר דבר, פתחתי את רוכסן האוהל, הוצאתי את ראשי, וקראתי מספר פעמים אל תוך הערב האפור, "יוני, תומר, לילך..." דממה שררה מסביב, ולא שמעתי תשובה.

"הם לא פה," אמרתי, וסגרתי את פתח האוהל. תחושת החמימות ששררה באוהל התחלפה בחשש שמא עליי לצאת שוב אל הקור שבחוץ.

"חשוך מאוד בחוץ, איך נלך? אני קצת פוחדת," אמרה שירה

בחשש.

"את לא יוצאת מפה, אם צריך אני יוצא לשם לבד," אמרתי. "אולי לא צריך לצאת אליהם? אני פוחדת עליך, אולי הם חזרו

למקום הלינה של הלילה הראשון? אולי אפשר לחכות קצת עם ההחלטה?" ניסתה שירה לספק לי תירוצים כדי שלא אצא.

"טוב, תחליפי בגדים, נשתה משהו חם ונחליט," עניתי בעודי מתכנן את צעדיי.

עזרתי לשירה להחליף את הבגדים הרטובים, ניגבתי לה את כפות הרגליים ודאגתי שיהיו יבשות. לאחר מכן הכנתי תה צמחים. הפעם הוספתי שלוש כפיות סוכר, מזגתי כוס לשירה ואחד לעצמי. שנינו לגמנו מהתה בשלוקים קטנים ורעשניים, והכוס חיממה היטב גם את כפות ידינו.

"אולי תחכה שעה שעתיים ואז תצא? יש לי תחושה נוראית." "אני פוחד שזה יהיה כבר מאוחר ואני צריך כבר לצאת," עניתי.

"אז אולי ניתן לשירים לדבר?" ניסתה שירה למשוך עוד קצת זמן.

"מה הכוונה?" "נריץ את הווקמן קדימה ואז נעצור, ולפי השיר והמשמעות שלו נחליט מה לעשות," הציעה שירה.

"מה זו כל המיסטיקה הזו עכשיו?" הוספתי בזלזול.

"סתם רעיון שיכול לעזור," אמרה שירה והפעילה את הווקמן,

"סופרים עד 20," קבעה שירה.

התחלתי לספור "... 17... 18... 19... 20..." "עצור!" לחצתי על פליי וקולה של טרייסי צ'פמן בקע מהווקמן.

​

Things we will do for love...
I’d climb a mountain if I had to*

​

עצרתי את המוסיקה. "מה את אומרת?... נראה שזה די ברור," אמרתי.

"מה ברור?" "איך הולך השיר?... בשביל האהבה... לטפס על הר... משהו כזה."

"רגע, אולי זה הפוך? היא שרה wont או will? שלא נעשה?" "בינינו שירה, זה לא משנה, זה מה שאני מבין שצריך לעשות,"

ניסיתי לשכנע גם את עצמי.

"הדאגה לך שורפת מבפנים," אמרה שירה בקול מעט מתנצל,

"תבטיח לי שאתה חוזר."

"יפה שלי, יהיו עדיי הכוכבים,“ לחשתי באוזניה, "סיבוב ואני

חוזר."

"אומרים יש אהבה של פעם בחיים..." הוסיפה בלחישה. נשקתי לשירה בחופזה אספתי את הפנס ויצאתי מהאוהל.

​

                          *    *    *