©2019 by NeshamKol. Proudly created with Wix.com

פרק ראשון 

 

05.12.1995 

פרו, מאצו' פיצ'ו, דרך האינקה

אני שומע שירה בעברית? ואולי השיר מתנגן בראשי? חשבתי  שאני בכושר גופני טוב, ושירות צבאי קשוח ומחשל יגן עלי בסוף יום הליכה. נכון, החמצן בגבהים אלה דליל מאוד אבל לא מתאים לי להזות הזיות. אלה היו המחשבות שהעסיקו אותי שעה שצעדתי לקצה הרכס. נותרה עלייה אחת תלולה ואחריה אני  אמור להגיע אל המחנה ולהעביר בו את הלילה האחרון של דרך האינקה.

שעת דמדומים. פסגות ההרים שנדמה שהזמן עצר בהם מלכת  הקיפו  אותי מכל עבר, ובתווך בלט שביל עתיק, דרך האינקה, עדות יחידה למעשה ידי אדם, שביל מסותת בצורה מדויקת כמדרכה טבעית בת אלפי שנים הבנויה מאבני המקום. מצאתי עצמי עומד במעבר ההרים, בגובה 4024 מטר. בקצה האופק עמדה שמש אדומה שכמו חיכתה רק לי, לפני שתישק לקצוות ההרים הרחוקים ותשקע בתוכם. 

התקרבתי אל המחנה והבחנתי בחבורה שישבה בסמוך למדורה. במרכזה ישבה בחורה צעירה עם שיער אדמוני שהבליט את עיניה הירוקות, ניגנה בגיטרה ופיזרה חיוכים תוך כדי שירה.

בלי לחשוב פעמיים זרקתי את התרמיל והתיישבתי בזווית שתאפשר לי לראות את הזמרת הצעירה. מבטינו נפגשו מספר פעמים במהלך השיר. לאחר שסיימה לשיר והתכוננה לקום, מיהרתי להתקרב אליה מהצד השני, בניסיון לביים מפגש מקרי.

"שלום אני חייב להחמיא לך על השירה, אני רון," הטיתי את אוזניי כשואל, "ושמך ?"

"תחמיא קודם  לשירה," ענתה והבליחה לעברי חיוך שובבי. 

"אממ...כן בהחלט.. השירה שלך.. איך ששרת זה פשוט היה יפה  ו..רגע, שניה... תראי את הורסת לי את משפט הפתיחה שהכנתי. זה יהיה אישי יותר אם אוכל לנקוב בשמך ואז להחמיא לך באותו משפט."

"אני אעזור לך, ספר לי על השם שלך? זה רון כמו שיר? רינה?"

 ”מבחינתי ומעכשיו זאת בדיוק המשמעות של השם שלי, שיר ורינה נשמע לי נכון," הגבתי בהתלהבות.

"טוב אז השם שלי גם כן קשור לרון, ואפילו כבר אמרת אותו."

ניסיתי לחשוב על המשפט שאמרתי והתחלתי למלמל שוב את שנאמר קודם, "שלום אני רון רציתי להחמיא על השירה...אה אה , שירה! כן!  נכון? שירה?"

"נכון, שירה," אמרה יחד עם מבט מופתע, ולאחר מספר שניות של שתיקה הוסיפה  ”נו…מה אתה מחייך ככה? רצית להחמיא לא?"

”כן נכון. שירה, נהניתי מאוד לשמוע את קולך אני בטוח שתגיעי רחוק ותהיי זמרת גדולה, כי הקול שלך נוגע ומצמרר מרטיט ו..."

"מספיק מחמאות לפעם ראשונה," קטעה אותי, "אולי נשאר לך משהו מעניין שאפשר לשתות? זה יכול לעזור קצת  להמשך הערב, אין כמו להעביר את הלילה למרגלות המאצ'ו פיצ'ו בראש טוב ולקבל מחמאות."

"אני סוחב איתי בקבוק יין לזמן מיוחד," חייכתי ושמחתי על ההזדמנות, "אתארגן כאן לידכם, תגיעי עוד שעה שעתיים?“

"בשמחה," ענתה ונופפה לי בידה.

 

 

 

***

 

מיקמתי את האוהל, התיישבתי על שמיכת צמר אותה פרשתי בפתח, וניסיתי להיראות עסוק בקריאת ספר, שלא תחשוב שאני ממתין בקוצר רוח. לבשתי את ג'קט הפליז הכחול לאחר שעמלתי על ניקיונו, אפילו הכנסתי לתוך הכיסים מספר עלים וצמחים שקטפתי מסביב כדי שיקנו לו ריח טבעי. לצידי הנחתי  בקבוק יין ושתי כוסות.

"התארגנת יפה על האוהל," אמרה שירה בעודה צועדת לעברי. 

עיניה הירוקות שוב משכו את מבטי. היא לבשה שכמייה שנקנתה בשוק המקומי, וכובע צמר צבעוני על ראשה. קצוות שיערה האדמוני בצבצו על מצחה וחיוך תמים  היה נסוך על פניה.

"מתחתי ושפצרתי את האוהל לכבודך," עניתי בהתלהבות, "אפילו מיקמתי את הפתח עם זווית יפה לזריחה שתגיע משם," והצבעתי לעבר הרכס שממול.

"אז אתה כבר מתחיל עם הפורמט?"

"פורמט של מה?"

"של להרשים אותי עם כיווני השמיים? תיכף גם תסביר לי על הכוכבים?"

"ברור. זה מתכון בטוח," קרצתי. 

צחקקנו קלות, שירה תפסה מקום לידי והניחה את הגיטרה לצידה. בתנועה מהירה שלפתי את אולר הלדרמן שלי, פתחתי קופסת שימורים של אננס, הוצאתי את הפלחים וסידרתי אותם בצלחת, לאחר מכן חתכתי אותם לחתיכות קטנות יותר, מזגתי יין לכוסות והגשתי לשירה  את הכוס והצלחת. 

"תודה רבה. ממש רומנטיקן."

"לחיים." הנפתי  את הכוס באוויר.

"ו... מסתכלים בעיניים," הוסיפה שירה.

מבטינו נפגשו, במשך מספר שניות ארוכות הבטנו האחד בעיניו של השני והמשכנו להביט גם תוך כדי הלגימה מהכוס.

"אז מה המתכון להיום בערב ?" שאלה שירה

"כמו שאמרנו, הפורמט המנצח. נדבר על עצמנו, אני אנסה להרשים אותך קצת עם הכוכבים, נשמע יחד שירים, את תשירי קצת ואני מקווה שנחתום בנשיקה."

הזזתי את התרמיל, פיניתי לה מקום על השמיכה ובאותו רגע בקע שיר מתוך התרמיל. 

שיר יפה," אמרה שירה, 

"ותזמון מעניין " הוספתי.

"אז נשתה שוב לחיים גם בשביל זה," הניפה שירה את כוסה.

"ולא לשכוח להסתכל בעיניים," השלמתי.

ושוב מבטינו נפגשו. לגמנו באיטיות מהכוסות, אך מבטינו חדרו עין לעין. קרבתי את פרצופי אל שירה כך שמרחק קטן מאוד הפריד בין אפינו. הרגשנו נוח עם הקרבה. הנחתי בצד את הכוס הריקה, וליטפתי קלות את שיערה, הרגשתי שאין מניעה להתקרב יותר, וללא התראה קרבתי את שפתיי לשפתיה והתנשקו נשיקה ארוכה.

"זה היה מפתיע," אמרה שירה בחיוך קל וניערה לאחור את שערה.

"מקווה שזה היה בסדר," הוספתי בנימוס.

"האמת? זה היה הרבה יותר מבסדר... וואו, אתה מנשק מצוין."

"זה לא אני זה אנחנו,"  הערתי בחיוך.

"עכשיו בכלל קנית אותי, כל אחד אחר היה זוקף זאת לעצמו," אמרה שירה והוסיפה נשיקה לשפתיי...

נשכבנו על השמיכה, שירה הרשתה לעצמה להתקרב יותר לכיווני ושילבה את רגליה בתוך רגליי.

"אני מזהה שיפור קל בפורמט, הנשיקה הגיעה אף מהר מכפי שקיוויתי. ואני זורם עם השינוי  לגמרי," הוספתי בחיוך .

"אני רואה שהכול אצלך מתוכנן, הכוכבים, השיר שפתאום התנגן."

"את הקטע עם השיר  דווקא לא תכננתי." הסברתי ברצינות.

"מצטערת אני לא מאמינה," צחקקה שירה , "ככה בתיאום כזה?"

"אולי הגורל עוזר לנו?" אמרתי בחיוך.

"איזה מזל אתה? " שאלה שירה," נולדת ב ... "

"29.12.1971 " עניתי.

"מזל גדי, ובן 24 , נכון ?" התעניינה שירה.

"כן. אני משער , ואת נולדת ב .. ?"

"...30.09.1973 " ענתה שירה.

"ואת  מזל ...?"

"מאזניים. "

"אז מה את אומרת, יש התאמה?"

"האמת שכן, גדי מסתדר מצוין עם מאזניים," אמרה שירה.

"יופי. למרות שאף פעם לא האמנתי בכל עניין המזלות."

"לא מאמין במזלות? אני אומרת לך שלתאריך הלידה של בן אדם יש משקל חשוב בגורל שלו."

"לדעתי מייחסים חשיבות גדולה מידי לכל עניין המזלות, לא עדיף להשקיע במשהו פרקטי?"

"כמו לחזור לארץ, להתחיל עבודה בחברה סודית, ללמוד על טכנולוגיות מסווגות ולהמציא עוד נשק מתוחכם?" שאלה שירה והוסיפה קריצה. 

"מה?" פערתי את עיניי.

"עשיתי קצת מחקר לפני שהגעתי. שלחתי את לילך, חברה שלי, שתחקור עליך אצל החברים שלך יוני ותומר, והם מרוב שרצו להרשים אותה לא הפסיקו לדבר."

"הבנתי, אז אולי את חושבת שעדיף ללכת ללמוד מוסיקה ברימון ולכתוב שירים למגירה?" והוספתי קריצה, "גם אני חקרתי..."

"אולי זה לא  פרקטי או מעשי להתעסק במוסיקה, אבל זה טוב לנפש ולנשמה."

"מסכים," עניתי והתמתחתי על השמיכה, "ומה את אומרת אולי טוב לנשמה לשים את הראש לישון קצת, שניכנס לתוך האוהל?"

"כן בטח."

"מצוין," קפצתי בהתלהבות.

"אני אכנס לאוהל שלי ואתה תיכנס לאוהל שלך, לילך בטח כבר מחכה לי," שירה קמה ממקומה וחייכה

אחזתי שוב את ידיה ומשכתי אותה לעברי, "אז נשיקה נוספת," והתנשקנו שוב נשיקה ארוכה ועדינה.

"אז מה את אומרת מחר מטיילים יחד ?" שאלתי תוך כדי ליטוף פניה.

"כן בכיף, ונראה איך שיזרום בהמשך," אמרה ונפנפה לי תוך כדי הליכה.

"מצוין ... לילה טוב , שירה."

"לילה נפלא,  רון."

=======================================

***

 

... לאחר   6036  ימים  ....

19 דצמבר 2012

ישראל, מצדה

יום 3,  מסע בת המצווה של צליל

 

גם לאחר יותר מ 17 שנים,  זיכרון המפגש הראשון שלי עם שירה מציף את רגשותיי. אני  זוכר  את אווירת הלילה, מראה הכוכבים ריח הטבע ונוף הררי שנדמה שהזמן עצר בו מלכת,  אולם עכשיו ניצב בפניי נוף מדברי וצחיח. ממולי נמצאים הרי אדום, מתחתיי שוכן לו בדממה ים המוות, ואנו  שוכבים על פסגת מצדה. לצדנו מבני טרסות עתיקות, שכמו משלבות את עדות סיפורי ההיסטוריה בתוך הטבע הפראי שסביבנו. גם פה פתח האוהל ממוקם לכיוון הזריחה ושמיכת הצמר פרושה לפניו, אך כרגע שוכבת עליה בתנומה שלווה  צליל, הבת היקרה שלנו.

 

בעוד מספר שעות יגיע התאריך שחיכיתי והתכוננתי לו רבות:   20.12.2012 יום הולדת 12 של צליל, ושש שנים מאז ששירה נפרדה מאתנו ועברה לעולם הבא. הקשרים רבים השזורים בחיי וקשורים לתאריך המחר כבר ברורים לי, ועדיין נותרו הקשרים רבים אותם אני מנסה לפענח, ובטח אבין אותם כאשר אצור את הקשר המיוחל עם שירה.

ריכזתי את הציוד, פרשתי לעצמי את שק השינה, הנחתי את היומן של שירה ולצידו את ספר הזוהר. את האקדח החבאתי היטב בתוך הכרית. גררתי לאוהל את מזוודת הניסויים ואת המחשב הנייד,  שלפתי את האלקטרודות מהמזוודה וחיברתי אותן לגופה של צליל. הנחתי את האוזניות לראשי והפעלתי את  מכשיר הניטור. בשקט בשקט, התחלתי לעסות בעדינות את כפות רגליה של צליל, מקשיב היטב לפעימות ליבה, וממתין לקפיצת ההרדמות, לרגע בו  גופה של צליל יבצע את הפרכוס הקל, פרכוס שיוביל אותי לרמז הבא.

המתנתי מספר רגעים וברגע ששמעתי פעימת לב שהייתה ארוכה יותר מהפעימות האחרות, ידעתי שזה קורה. צליל נמצאת בנקודת החיבור שבין עולם החלומות לבין העולם שלנו. מיהרתי להניח את האייפון צמוד לאצבעות ידיה, ואחזתי בעט ונייר. באותו רגע התחיל להתנגן שיר, הקשבתי בריכוז  ורשמתי לעצמי את המילים ששמעתי ...

מילות השיר בלבלו אותי.

איך זה קשור לבניית הנשמקול ?

אולי האיחוד עם שירה אמור להתרחש בגן עדן?

מה  עליי לעשות עכשיו?

איך בכלל הגעתי עד לכאן?

 

מכיוון שלא ידעתי מה אמור להיות הצעד הבא, פתחתי את היומן של שירה, והמשכתי לחפש בתוכו פרטים נוספים, הפעם התעמקתי בקריאה על הטיפוס המשותף שלנו על ההר בהווראז ...

                          *    *    * 

ההליכה בבוקר היום השני הייתה קלה ונוחה. צעדנו בתוך יער ירוק, השמש הבליחה מידי פעם מבין ענפי העצים. מזג האוויר היה חמים, פלגי מים זרמו משני צידי השביל כך שבכל רגע ניתן לעצור ולשתות מים טבעיים וטהורים. אין צורך להגיש לשירה עזרה פיסית, בהליכה אני משמש כמקל משען מייצב, ולעיתים אנו משלבים ידיים תוך כדי צעידה. בנוסף אני משמש כמבקר תרבות, מקשיב לדקלומיה של שירה, ומהנהן בקול רם מידי פעם, כשאני שומע מילה או פתגם מעניין שמוצאים חן בעיניי. לעיתים עוצרים להצטלם יחד, אני תומך בירידה מהסלע, מעניק חיבוק מקרי, ונשיקה נוספת.

"די להתנשק," צעק יוני, שנמצא כארבעים מטר לפנים, והתיישב למנוחה ליד לילך ותומר, "אולי תגיעו כבר?"

שירה ואני התקרבנו לעברם, והנחנו את התרמילים בצד.

"עצירה זה טוב," אמרה שירה.

"עדיף לא להתעכב כאן יותר מידי," הוסיף יוני, "אנחנו חייבים להגיע היום לפסגה, זה המקום היחיד שבו אפשר למקם את האוהלים."

"ויש עוד הרבה הליכה," ציין תומר, "אולי נגביר קצת את הקצב?"

"האמת שקצת קשה לי," ענתה שירה, "אפשר קצת לנוח?"

"אני מציע שאתם תתקדמו, ואנחנו נתהלך בקצב שלנו," הוספתי, "השביל ברור, מזג האוויר נפלא וניפגש למעלה."

"אתה בטוח שאתה יודע את הדרך?" שאלה שירה.

"קצת קרדיט, מה זה בשבילי? קטן עליי," אמרתי.

"כן, שכחתי, הרי היית ביחידה מובחרת, ומלאת מסתורין,"

הוסיפה שירה בטון חביב.

"נכון ואני לא יכול לספר הכול, כי אם אגלה לך אצטרך..."

"להרוג אותך," השלימה לילך, "מכירים את המשפט."

"התכוונתי שאם אספר אז אצטרך להתחתן אתך," הבטתי בשירה.

"מה?" צווחו שירה ולילך.

"אתם לא מכירים חודש," הוסיפה לילך.

"סתם, סתם, נו, נפלט לי," אמרתי במבוכה.

"תומר, מה אתה אומר? הבחור נהיה רומנטי," צחקק יוני, "אולי אנחנו נמשיך, והם כבר יגיעו אחר כך? רון, אתם תסתדרו?"

"כן," עניתי, "אם תראו משהו מיוחד בדרך אז תחכו לנו."

"טוב, אז אנחנו מחכים לכם למעלה," אמר תומר ושלושתם המשיכו בהליכה.

לאחר שהתפצלנו מהחברים, התקדמנו שירה ואני בקצב איטי. לאחר כשלוש שעות של הליכה במעלה ההר, החל מזג האוויר להשתנות. תחילה טפטף גשם קל, שהרטיב קלות את שערותינו ולא הפריע לנו, אך ככל שהעפלנו לעבר פסגת ההר, ההליכה הפכה קשה ומסוכנת. טפטופי הגשם הפסיקו להיות נעימים, וויתרנו על דקלומי השירה, לא היו יותר עצירות התפעלות מהנוף, וויתרנו על צילומים משותפים. התרכזנו רק בהליכה, ותנאי מזג האוויר הפכו קשים מרגע לרגע. הגשם התחלף בפתיתי שלג דוקרניים, שטפחו על פנינו, האצבעות כמעט קפאו ובקושי הצלחנו להזיז אותן.

 

אחזתי בשירה בכל הכוח, ולא הרפיתי מהאחיזה בידה. בקושי דיברנו. מידי כמה רגעים שירה הרימה במעט את עיניה מהקרקע והסתכלה עליי. מבטה היה שבור, וניכר שהשקיעה מאמץ רב בכל צעד.

"אני לא יכולה להמשיך יותר," אמרה, ונעמדה במקום.

"הדרך לא ארוכה," ניסיתי לעודד.

"אני כבר לא יכולה," הוסיפה שירה תוך כדי התנשמות מהירה, "אתה חייב להמשיך הלאה."

"תביאי את היד, ממשיכים," אמרתי בהחלטיות.

"רון, די בבקשה," אמרה שירה, והתיישבה על סלע בצד הדרך.

התיישבתי מולה והרמתי את ראשה.

"אני לא משאיר אותך פה, זה לא סרט הוליוודי שאני הולך וחוזר עם משלחת," צרחתי בקול שבור, "חייבים להמשיך," הרמתי את ידי הקפואה וניסיתי ללטף קלות את שערה, הבטתי בעיניה וניסיתי לחפש בתוכן את הניצוץ.

"עוד לא סיימנו את תפקידנו בעולם, יש לנו תכנונים משותפים, נכון?" שאלתי ולא חיכיתי לתשובה, "קומי בבקשה, תשירי שיר טוב בלב, ובואי נמשיך." התרוממתי ומשכתי אותה.

עד לפני שעתיים הרגשתי בטוח כל כך כמתהלך על פסגת העולם, ופתאום אני חסר אונים מול איתני הטבע. איך זה שהכול משתנה כל כך מהר? ונדמה לי ששמעתי את שירה ממלמלת משהו.

"שמע ישראל אדוני אלוהינו אדני אחד..." הבטתי בה מופתע, והיא הנהנה בראשה וסימנה לי בתנועת יד איטית להצטרף לתפילה, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד," אמרנו יחד, והמשכנו ללכת.

 

***

אזור הלינה נגלה לפנינו מתוך ערפל של עננים. "עוד מאמץ קטן," קראתי בשמחה, "הגענו למחנה.”

בכוחות אחרונים הצלחנו להתקדם במעלה השביל, ולצעוד לעבר משטח הסלעים הישר, שהיה מוגן מהרוחות סביב. השלג המשיך לרדת, אך עוצמתו נחלשה. מצאתי היכן למקם את האוהל, הסתכלתי סביב וחיפשתי את האוהל של החברים, אך לא הצלחתי לראותו.

"אנו רק צריכים לפרוש את האוהל ולהיכנס פנימה, הוא כבר יגן עלינו,” עודדתי את שירה.

ידיי היו קפואות, בקושי הצלחתי להזיז את האצבעות ולהוציא את האוהל מהתרמיל. במאמץ רב נעזרתי בשיניי, הצלחתי לפתוח את הרוכסן, ופרשתי את האוהל. ברגע שהצלחנו לייצב את האוהל, נכנסנו לתוכו והשמענו יחד אנחת רווחה. הבטנו האחד בשנייה, כששנינו מוגנים מהשלג הטורדני, והתחבקנו חיבוק חזק. שירה הביטה בי, וכמו לאחר שחרור אנחת הקלה הרשתה לעצמה להתבדח, ”מתים מזה, שתדע שאפשר למות במצבים כאלה," צחקנו יחד.

”לצערנו היו לא מעט מקרים, אבל הכל בשליטה כרגע," ניסיתי להוריד את סף המתח והלחץ שהיינו בו. הוצאתי את הגזייה מהתיק, והתחלתי לחמם את המים. האדים התפשטו בחלל האוהל הקטן, וניתן לחוש בחמימות קלה בתוך האוהל. הרגשנו שאנו נמצאים בתוך בועה. מזג האוויר שבחוץ כבר לא היווה מטרד, גם הברקים והרעמים היו כבר פחות מפחידים.

"בואי נחליף בגדים נכין אורז ומרק, נתחמם ונתכרבל בשק השינה," אמרתי, וסידרתי בראשי את המשך הערב. שנינו התמתחנו בהקלה, ונדמה שהצבע חזר לפנינו.

"מה עם החברים?" הזדקפה פתאום שירה ושאלה.

"מה? אה... אולי הם פה ואני לא רואה," מלמלתי חזרה.

מספר שניות של שקט מתוח עברו בתוך חלל האוהל.

"אולי הם לא הגיעו?" שאלתי.

"לא יודעת," ענתה שירה.

"אולי הם הלכו בדרך אחרת? או שנתקעו באמצע?" שאלתי

בחשש.

לאחר מספר רגעים של שקט, בלי שנאמר דבר, פתחתי את רוכסן האוהל, הוצאתי את ראשי, וקראתי מספר פעמים אל תוך הערב האפור, "יוני, תומר, לילך..." דממה שררה מסביב, ולא שמעתי תשובה.

"הם לא פה," אמרתי, וסגרתי את פתח האוהל. תחושת החמימות ששררה באוהל התחלפה בחשש שמא עליי לצאת שוב אל הקור שבחוץ.

"חשוך מאוד בחוץ, איך נלך? אני קצת פוחדת," אמרה שירה

בחשש.

"את לא יוצאת מפה, אם צריך אני יוצא לשם לבד," אמרתי. "אולי לא צריך לצאת אליהם? אני פוחדת עליך, אולי הם חזרו

למקום הלינה של הלילה הראשון? אולי אפשר לחכות קצת עם ההחלטה?" ניסתה שירה לספק לי תירוצים כדי שלא אצא.

"טוב, תחליפי בגדים, נשתה משהו חם ונחליט," עניתי בעודי מתכנן את צעדיי.

עזרתי לשירה להחליף את הבגדים הרטובים, ניגבתי לה את כפות הרגליים ודאגתי שיהיו יבשות. לאחר מכן הכנתי תה צמחים. הפעם הוספתי שלוש כפיות סוכר, מזגתי כוס לשירה ואחד לעצמי. שנינו לגמנו מהתה בשלוקים קטנים ורעשניים, והכוס חיממה היטב גם את כפות ידינו.

"אולי תחכה שעה שעתיים ואז תצא? יש לי תחושה נוראית." "אני פוחד שזה יהיה כבר מאוחר ואני צריך כבר לצאת," עניתי.

"אז אולי ניתן לשירים לדבר?" ניסתה שירה למשוך עוד קצת זמן.

"מה הכוונה?" "נריץ את הווקמן קדימה ואז נעצור, ולפי השיר והמשמעות שלו נחליט מה לעשות," הציעה שירה.

"מה זו כל המיסטיקה הזו עכשיו?" הוספתי בזלזול.

"סתם רעיון שיכול לעזור," אמרה שירה והפעילה את הווקמן,

"סופרים עד 20," קבעה שירה.

התחלתי לספור "... 17... 18... 19... 20..." "עצור!" לחצתי על פליי וקולה של טרייסי צ'פמן בקע מהווקמן.

Things we will do for love...
I’d climb a mountain if I had to*

עצרתי את המוסיקה. "מה את אומרת?... נראה שזה די ברור," אמרתי.

"מה ברור?" "איך הולך השיר?... בשביל האהבה... לטפס על הר... משהו כזה."

"רגע, אולי זה הפוך? היא שרה wont או will? שלא נעשה?" "בינינו שירה, זה לא משנה, זה מה שאני מבין שצריך לעשות,"

ניסיתי לשכנע גם את עצמי.

"הדאגה לך שורפת מבפנים," אמרה שירה בקול מעט מתנצל,

"תבטיח לי שאתה חוזר."

"יפה שלי, יהיו עדיי הכוכבים,“ לחשתי באוזניה, "סיבוב ואני

חוזר."

"אומרים יש אהבה של פעם בחיים..." הוסיפה בלחישה. נשקתי לשירה בחופזה אספתי את הפנס ויצאתי מהאוהל.

                          *    *    *